שירו של אורחנו הסורי“ מאת ויליאם אלן נייט הוא יצירה מעוררת מחשבה, שנכתבה בתחילת המאה ה-20. הספר מצוי בקטגוריה של ספרות דתית או רוחנית, ומתמקד בחקר הנושאים המופיעים במזמור 23 של הביבליה. הסיפור מתבסס על החוויות האישיות ששיתף אורח סורי, אשר משתמש בדימויים ובחכמה המקורית של עבודת הרעייה בארצו המולדת כדי להציג באופן עמוק את משמעותו של המזמור. במהלך הסיפור, האורח משתף בחוויותיו ובחשיבותה של עבודת הרעייה בתרבותו, ומדגיש את הסימבוליזם העמוק הנמצא במזמור 23. במהלך שיחות על תה, הוא מסביר כיצד כל בית במזמור מתחבר לחייו ולאחריותיו כרעייה – החל מהנהגת הכבשים אל מים ואדמת מרעה, ועד שמירה עליהם מפני סכנות. באמצעות דימויים חיים ואנקדוטות אישיות, האורח מציג כיצד המזמור מכיל בתוכו נושאים של טיפול, הגנה וחברות אלוהית, ובסיכומו של דבר מציג אותו כהכרזה חזקה על אמונה וביטחון בהדרכת האל. הסיפור מציג באופן יפה את הקשרים בין החיים הקדמוניים של עבודת הרעייה להבנה הרוחנית של זמננו, מאפשר לקוראים להעריך את החוסנות הזמנית של המסר שנמצא במזמור.