האנגון צ’יו” (Han Gong Qiu) של זיהואן מא היא דרמה היסטורית שמשקפת בסבירות את החוויות התרבותיות והאמנותיות של סוף עידן האימפריה הסינית, במיוחד בתקופת שושלות מינג או צ’ינג. יצירה זו, שהיא אופרה סינית מסורתית, חוקרת נושאים של אהבה, קרבנות ומזימות פוליטיות, ומתמקדת בדמותה של ואנג ז’או-ג’ון, אחת מארבעת הנשים היפות בסין העתיקה. הסיפור מתמקד בברית הנישואים שנחתמה בין שושלת האנג לשבט נודד בצפון, ומדגיש את המצבים הרגשיים המורכבים והדילמות שעומדים בפני הדמויות. הסיפור מלווה את ואנג ז’או-ג’ון, נערה יפה מבית משפחה פשוטה, אשר מועדנת להינשא למנהיג השבט הנודד בצפון כאמצעי להבטיח שלום בין שתי המדינות. בתחילה היא אינה מוכנה לעזוב את מולדתה ואת הקיסר שקשרה עמו יחסי קרבה, ונאלצת לבחור בין אהבה לבין חובה. במהלך מסעה היא מפגינה רצון עמוק להקריב, אך ברקע המניעים הפוליטיים, דברים מסתדרים לכיוון טראגי שמבליט את הקונפליקט בין שלומה האישי לבין האינטרסים הלאומיים. בסיכומו של דבר, האופרה משמשת כזכרון כואב לבערך הקשים שאנשים נאלצים לעשות בפני דרישות חברתיות גדולות יותר.