השימוש הנוצרי במזמורות“, מאת א. ר. ויתהאם, הוא חידוש תיאולוגי שנכתב בתחילת המאה ה-20. הטקסט משמש כמדריך להבנת החשיבות והיישום של המזמורות בהקשר של הפולחן הנוצרי, במיוחד עבור מאמינים יומיומיים אשר עשויים למצוא את המזמורות קשות להבנה. המחבר מסתמך על בסיסים היסטוריים ודוגמטיים כדי לטעון שהמזמורות הן חלק בלתי נפרד מהאמונה הנוצרית, ושהן מביאות לידי ביטוי נושאים של הלל, תפילה וחוויה אנושית המתקשרים בעמקות עם המאמינים. בתחילת הספר, ויתהאם מציג את המזמורות כאלמנט מרכזי בליטורגיה הנוצרית ובהקשר האישי של הפולחן, ומדגיש את המשכתן עם המסורות היהודיות. הוא מציג את ההקשר ההיסטורי של המזמורות ומדגיש את חשיבותן לאמונה ולפולחן הנוצרי, בהתבסס על כך שהן מביאות לידי ביטוי את התגובה האנושית להתגליות האלוהיות. ויתהאם מכיר גם בהקשיים שנלווים לפרשת המזמורות, בשל אופיין השירי וההבדל התרבותי בינן לבין הקוראים של ימינו. מתוך ניתוחו, הוא מטרה לחצות את הפערים הללו ולעודד הערכה עמוקה יותר למזמורות כמקור לתזונה רוחנית והדרכה במסורת הנוצרית.