אחות תרזה של הילד ישוע ושל הפנים הקדושות“, מאת תרזה מדי ליסיוקס, היא אוטוביוגרפיה רוחנית שנכתבה בשלהי המאה ה-19. היצירה מספרת על חייה ועל התבונות של תרזה מרטין, נזירה קרמליטית שחייתה במנזר, אשר מטרתה הייתה לבטא את מערכת היחסים שלה עם אלוהים, את חוויות ילדותה ואת ההבנות הרוחניות שקיבלה במהלך חייה הקצרים. הסיפור מציג באופן אינטימי את אהבתה לישוע ואת הדרך שעליה עשתה לקדושה, ומתמקד בנושאים כמו צניעות, אמונה באלוהים ויופיו של אמונה פשוטה וילדותית. בתחילת הספר מובאים המניעים של תרזה לכתוב את סיפורה, ומודגשת רצונה לשתף בחסדי אלוהים שעיצבו את חייה. היא משתפת בזיכרונותיה מילדותה המוקדמת, ובהם הקשר החזק שהיה לה עם אמה והאהבה העמוקה שחשבה למשפחתה. דרך זיכרונותיה, תרזה מדגישה את ההבנות הפשוטות אך העמוקות שקיבלה מאלוהים, כמו הערכה לתפקיד הייחודי של כל אדם ביצירת אלוהים. חלק זה המבואי מכין את הקרקע לחקירה עמוקה יותר של מסעה הרוחני ושל הלקחים האישיים והכנותיים שלמדה מחוויות חייה.