„האדם הגאון“ מאת צ'זארה לומברוזו הוא פרסום מדעי שנכתב בסוף המאה ה־19. הספר מעמיק ביחסים המורכבים בין גאונות לשיגעון, ובוחן את מאפייניהם של אנשים הנחשבים גאונים ואת האופן שבו תכונות אלה מצטלבות עם דפוסים של מחלות נפש. לומברוזו בוחן דמויות היסטוריות ומציג ניתוח יסודי של הגאונות מבעד לעדשה של תופעות פיזיולוגיות ופסיכולוגיות. פתיחת היצירה מכינה את הקרקע לבחינת הגאונות באמצעות התייחסות לרעיונות היסטוריים משמעותיים בנושא, מאריסטו ועד הוגים בני זמנו. לומברוזו מהרהר בעמדותיו המתפתחות בנוגע לגאונות בהקשר של הידרדרות ונוירוזה, ומציע כי יכולות אינטלקטואליות יוצאות דופן נובעות לעיתים קרובות מחריגות פסיכולוגיות. הוא מציג טיעון הקושר בין גאונות לבין סימנים שונים של התנוונות, ובכך מעודד את הקוראים לבחון מחדש מה מגדיר גאונות וכיצד ייתכן שהתפיסות החברתיות ערבבו לאורך ההיסטוריה בין מבריקות לשיגעון. מבוא מעורר מחשבה זה מזמין בחינה נוספת של השזירה בין גאונות, בריאות הנפש והכרה חברתית.