"מסות, או שיחים, כרך 4 (מתוך 4): נבחר מיצירותיו של פייחו, ו…." מאת פייחו הוא אוסף מסות פילוסופיות שנכתב בסוף המאה השמונה-עשרה. הכרך מאסף חיבורים קצרים וטיעוניים בפילוסופיה של הטבע, באפיסטמולוגיה ובמוסר, המערערים על הדוקטרינה האריסטוטלית המורשת ומקדמים חשיבה זהירה המבוססת על ניסוי. יש לצפות ל"פרדוקסים" ערניים ההופכים על פיהן דעות רווחות על אש, אוויר, מים ואיכויות, לצד הרהורים על גבולות הידע האנושי ועל יומרות ההצגה המלומדת. הוא יפנה לקוראי מחשבת הנאורות, תולדות המדע והפילוסופיה הספקנית. פתיחת הכרך מציגה תוכן עניינים ואחר כך פותחת ב"פרדוקסים פיזיקליים", שם המחבר טוען מתוך ניסויים שחום השמש המרוכז בזכוכיות שרפה עולה על האש היסודית, שהאוויר קר מטבעו בהיעדר השפעת השמש, ושהמים נוטים אל המוצקות, לא אל הנזילות. הוא טוען שמה שמכונה "איכויות נסתרות" אינו מעורפל יותר מאיכויות מוכרות (מגנטיות מול חום), שכוחות מאוחדים אינם תמיד חזקים יותר (תוך ציון מבחני חוט וחבל), ושהבדלים באור השמש ובחום נובעים בחלקם מכתמי שמש; הוא מסביר מדוע זכוכית שרפה פועלת טוב יותר בקור ומדוע חרוט הלהבה הוא צורה כפויה בשל לחץ האוויר. אחר כך הוא טוען שמתכות שוכנות בצמחים (חלקיקים מגנטיים באפר, "צמחייה מתכתית", והשערה נועזת הקושרת את מגנטיות כדור הארץ לברזל הנמצא בכל מקום), לפני שהוא פותח ב"על הפילוסופיה הספקנית", מבדיל בין ספק זהיר לספק קיצוני, מעריך מחדש את הספקנים הקדומים, ומגן על אמון מעשי בראיות "ניסיוניות" מול טיעוני חלום ואשליה. הפתיחה הזאת מגיעה לשיאה בתיזה שהפילוסופיה של הטבע מניבה הסתברות ולא הוכחה, וממחישה את הנקודה בהראותה עד כמה בלתי ודאיות נותרות הגדרותינו של מינים, סוגים, ואפילו "האדם כחיה תבונית", כשהספקות מתרחבים לתחושת בעלי החיים ולרגישות הצמחים.