Anthropology and modern life
על הספר
„אנתרופולוגיה וחיים מודרניים“ מאת פרנץ בואס הוא חיבור מדעי שנכתב בראשית המאה ה־20. הוא טוען שהתובנות האנתרופולוגיות מבהירות בעיות חברתיות מודרניות—בייחוד גזע, לאומנות, אאוגניקה, פשיעה וחינוך—באמצעות הצגת האופן שבו התרבות והסביבה, ולא תורשה גזעית מולדת, מעצבות את ההבדלים בין בני האדם. בהסתמך על ביקורת אמפירית של טעויות רווחות ושל שיטות מיון ובדיקה, הוא מערער על הדטרמיניזם הביולוגי וקורא למדיניות המונחית על ידי ניתוח קפדני המתמקד בתרבות. בראשית היצירה מוגדרת האנתרופולוגיה מחדש כחקר בני האדם בקבוצות, תוך התמקדות באופן שבו תכונות גופניות, פיזיולוגיות ונפשיות מתפלגות ומעוצבות בידי תנאים חברתיים, ולא בידי “טיפוסים” אישיים. לאחר מכן הוא מפרק רעיונות מקובלים על גזע: רוב התכונות משתנות בתוך אוכלוסיות, “טיפוסים” נראים לעין הם סובייקטיביים, התורשה פועלת לאורך קווי המשפחה, הסביבה יכולה לשנות מעט את הצורה, וההבדלים—לרבות גודל המוח—חופפים במידה רבה כל כך עד שאינם יכולים לשמש מדד לאינטליגנציה. בואס מראה שתוצאות מבחנים והתנהגויות משקפות אימון, שפה ונסיבות יותר משהן משקפות יכולת מולדת, והאתנולוגיה מגלה בעקביות דפוסים תרבותיים החוצים טיפוסים גופניים. בהתייחסו לתודעה הגזעית, הוא מכנה אותה הרגל נלמד של חברות סגורות, המחוזק באמצעות סממנים גלויים והחוק; דפוסי נישואי התערובת נובעים מכוח ומנורמות, לא מאינסטינקט, ואילו הזיווג האסורטטיבי העכשווי על בסיס צבע עור בקרב אמריקאים שחורים יוצר שינויים צפויים. הוא קורא לערבב בין הקבוצות החברתיות של ילדים ולשפוט מהגרים ובני זוג לפי תכונותיהם האישיות והמשפחתיות, ולא לפי תוויות גזעיות. לבסוף, הוא מבחין בין אומה ללאומיות, דוחה מיתוסים על גזעים “אריים” או לאומיים טהורים, מציין את הערבוב העמוק באירופה, מסביר מדוע השפה לבדה אינה יכולה לייסד אומה, ומצביע על פדרציה של אומות המשרתת מטרות אנושיות משותפות.
