„ששת ספריו של פרוקלוס, ממשיך דרכו של אפלטון, על תורתו של אפלטון…“ הוא תרגום פילוסופי ופירוש שנכתבו בראשית המאה ה־19. הוא מציג באנגלית את התאולוגיה הנאופלטונית של פרוקלוס ואת החיבורים הקשורים אליה, במסגרת מבוא נרחב הטוען לקיומה של תאולוגיה פגאנית היררכית ו“מדעית”, הנובעת מן האחד הבלתי־ניתן לביטוי, ובה סדרים אלוהיים כפופים מפיחים חיים ביקום. הכרך מיועד לקוראים המתעניינים בפלטוניזם המאוחר ובתאולוגיה הקלאסית, ובוחן את נקודות ההשקה שלהם עם המסורות היהודית והנוצרית. פתיחת הכרך מציגה את טענת המתרגם בזכות תאולוגיה יוונית המושתתת על היגיון קפדני: מאורפאוס, דרך פיתגורס ועד אפלטון ופרוקלוס, האחד הבלתי־ניתן לביטוי מצוי מעבר להוויה, וממנו נובעת שרשרת של אחדויות אלוהיות (האלים), ובאמצעותן כל רמות המציאות. הוא מגן על שיטה זו מפני הלעג המודרני באמצעות הפניה לתרגום השבעים, לפאולוס, לאבות הכנסייה ולסכולסטיקנים, וטוען שכתבי הקודש עצמם מרמזים על אלים/מלאכים נחותים רבים ועל שמים מונפשים; הוא מצטט את סינסיוס, קפלר וברקלי לתמיכה בנפש־עולם ובכוכבים חיים, ומעמיד זאת בניגוד לכוח הניוטוני. הוא מבדיל בין אדיקות הלנית אמיתית לבין האלהתם של בני אדם, מתייחס לפסלים ולפולחני בעלי חיים כאל עזרים סמליים ולא כאל אלים מילוליים (בהסתמכו על סלוסטיוס, מקסימוס איש צור, פלוטרכוס ויוליאנוס), ומבקר את הערצת הדימויים והקדושים הקתולית כשחיתות גרועה מן הפגאניות. המבוא נחתם בתיאור עבודתו של פרוקלוס כפריסה “מדעית” של האצילויות האלוהיות, באזהרה שהיא נגישה רק לקוראים שהוכנו כראוי, ובשבח סגנונו של פרוקלוס.