The Andaman Islanders : A study in social anthropology
על הספר
״תושבי איי אנדמן״ מאת א׳ ר׳ רדקליף-בראון הוא מונוגרפיה אנתרופולוגית שנכתבה בראשית המאה ה־20. היא מציגה תיאור אתנוגרפי שיטתי של העמים הילידיים באיי אנדמן — במיוחד של שבטי אנדמן הגדול — ועוסקת בארגון החברתי, בפולחן ובדת, במיתוסים, בשפה ובתרבות החומרית, תוך שילוב בין תיאור לפרשנות השוואתית המבוססת על עבודת שדה. פתיחת המחקר מציגה את ההקשר המחקרי: מימון ועבודת שדה ממושכת, התמקדות ראשונית באנְדמן הקטן שנזנחה בשל מחסומי שפה, ומעבר לשבטי אנדמן הגדול, שנעזר לימים במתורגמן מיומן; היא מציינת גם אנתרופולוגיה פיזית שלא פורסמה, פרסומים בלשניים שנקטעו, וגישה פרשנית חדשה למנהגים ולאמונות. המבוא סוקר את הגאוגרפיה, האקלים ועונות המונסון של האיים; מתאר את האזכורים המוקדמים של גורמים מחוץ לאיים ואת מושבת העונשין בפורט בלייר; ומסביר את המגעים ההיסטוריים המקוטעים — ובהם ספינות שנטרפו ואימוץ הברזל — על רקע העוינות המתמשכת, במיוחד מצד בני ג׳ראווה. הוא מבחין בין שתי חלוקות תרבותיות־לשוניות (אנדמן הגדול ואנדמן הקטן), מונה את השבטים, דן בהגירה הסבירה שהביאה להיווצרותם של בני ג׳ראווה בדרום אנדמן, ומעיר על בידודו של נורת׳ סנטינל. לאחר מכן הוא מציג את אזורי האוכלוסייה ואת אומדניה, ומדגיש את הירידה הדרמטית שחלה לאחרונה עקב מחלות שהובאו מבחוץ ושיעורי ילודה נמוכים, ובעקבותיה את השינוי התרבותי ואת הניידות תחת המנהל הקולוניאלי; כמו כן הוא סוקר בקצרה את עבודותיהם הקודמות של א׳ ה׳ מאן ושל מ׳ ו׳ פורטמן. בתחילת פרק I מוצג המבנה החברתי כקבוצות מקומיות קטנות ואוטונומיות, שהתאגדו לשבטים המוגדרים בעיקר באמצעות השפה (התחילית aka- שפירושה ״דיבור״), וחוצות אותן דרכי חיים המחולקות בין החוף ליער, ללא חמולות. הטקסט מתאר את בעלותן של הקבוצות המקומיות על הקרקע, את סוגי המחנות הנוודיים למחצה ואת מבנה הכפרים, את מחזורי הקיום העונתיים, את חלוקת העבודה לפי מגדר, את דפוסי הציד והלקט, ואת הנורמות הנוגעות לרכוש, להחלפת מתנות ולשיתוף מזון.
