The red terror in Russia מאת S. P. Melʹgunov הוא דין וחשבון היסטורי שנכתב בראשית המאה העשרים. הוא בוחן כיצד המדינה הבולשביקית בנתה והצדיקה מנגנון דיכוי—ובראשו הצ'קה—באמצעות בני ערובה, הוצאות המוניות להורג וקריאות אידאולוגיות ל"טרור אדום". בהסתמך על צווים, פניות בעיתונות, עדויות ראייה וחומר תיקים מכל רחבי רוסיה ואוקראינה, המחקר טוען שהטרור היה מדיניות מכוונת ולא התפרצות ספונטנית של זעם עממי. פתיחת הספר מציגה הערת מתרגם ודיוקן קצר של המחבר כהיסטוריון-פעיל שנרדף בידי המשטר הסובייטי, ואז עוברת למבוא שבו המספר דוחה טרור אישי לאחר שבן שיח בבית קפה שואל מדוע איש אינו הורג מנהיגים בולשביקים—וטוען שמעשים כאלה רק יעוררו פעולות תגמול המוניות נגד בני ערובה. פרק I מפרט כיצד, בעקבות התקפות מוקדמות על פקידים בולשביקים, המדינה מיסדה לקיחת בני ערובה ויריות תגמול, ומתארת בחיות לילות של פחד בכלא בוטירקה במוסקבה ופעולות תגמול דומות ברחבי המחוזות, ובכלל זה נשים וילדים בין הקורבנות; אף מחאתו של Peter Kropotkin נגד מדיניות בני הערובה מצוטטת. פרק II מערער על הטענה הרשמית שהטרור "נאכף" בידי אויבים, ומתחקה אחר השבת עונש המוות במהירות, צווים תמציתיים לירות והסתות בעיתונות "לענות דם בדם", המגיעות לשיא בהנחייתו של Petrovsky להפעיל טרור המוני ובעלייתה של רשת צ'קה ארצית שהאפילה על הסובייטים. ראשיתו של פרק III מגדירה את הצ'קה כגוף להשמדת אויבים ולא לשפיטתם, מצטטת את מבחן האשמה המעמדי של Latzis, וחולקת על הסטטיסטיקה הרשמית בהצביעה על טבחים שלא דווחו דיים ועל דיכוי שביתות ומרידות מקייב ומאודסה ועד אסטרחן וטורקסטן.