פרוזה (1880–1890)“ של צ’זארה פאשקרלה היא אסופת מאמרים וכתבים שנכתבו בשלהי המאה ה-19. היצירה חוקרת את חייהם וחוויותיהם של אמנים ומודלים שונים, ומציגה את ההתלהבות, המאבקים והטרגדיות הנלוות לחיפוש אחר האמנות והביטוי האישי בהקשר התרבותי של איטליה. הספר מציג לנו את סטודיו צפוף שמשתמשים בו אמנים החיים במרתף צר, המותקף על ידי מטרדים רבים – כמו שכן המנגן על טרומבון והצלילים של הפסנתר. האמנים המספרים דנים בחשיבות המציאת מקום עבודה מתאים, דבר שמוביל אותם לחקור סטודיות שונים ברומה. הם פוגשים דמויות מגוונות – כמו צייר מלנכולי ששוקל לעבור לנאפולי, וקבוצה של אמנים ייחודיים עם תפיסות ייחודיות לגבי מקצועם. דרך הדיאלוגים האלו, פאשקרלה מציג נקודת מבט הומוריסטית אך חמורה, העוסקת בחיי המסוכנים של אמנים ובחיפוש הבלתי מתכוון אחר אמינות אמנותית.