«לאוקון: מסה על גבולות הציור והשירה» מאת גוטהולד אפרים לסינג הוא חיבור פילוסופי הבוחן את הקשר בין אמנות חזותית לשירה, וככל הנראה נכתב בסוף המאה ה־18. יצירה זו מעמיקה בהבדלים בין הציור לשירה באופן שבו הם מייצגים את היופי ובאופן שבו הם משפיעים על רגשות הקהל. לסינג בוחן את דמותו העתיקה של לאוקון כדי להמחיש את טיעוניו, ומתייחס לנושאים של הבעה, יופי והמגבלות הטבועות בכל צורת אמנות.» הפתיחה של «לאוקון» מניחה את היסודות לביקורתו של לסינג על פרשנויות אמנותיות קודמות, במיוחד בכל הנוגע לביטויי הסבל ביצירות אמנות לעומת אלה שבשירה. הוא מציג את הרעיון שגם הציור וגם השירה יוצרים אשליות ייחודיות של נוכחות, אך מעוררים רגשות באמצעים שונים; הציור מסתמך על ייצוג חזותי, ואילו השירה פועלת באמצעות תיאור ועלילה. בהסתמכו על דוגמאות מן האמנות והספרות הקלאסיות, הוא מדגיש את הרעיון שהיופי חייב לשלוט באמנות החזותית, גם כאשר מתארים רגשות עזים כגון כאב. לסינג מכין את הקרקע לניתוח מעמיק יותר של הביטוי האמנותי ושל השלכותיו על הבנת החוויה האנושית, במיוחד באמצעות יישום המיתוס של לאוקון כמקרה מבחן מרכזי.
תרגום של לאוקואון.