On art and artists
על הספר
"על אמנות ואמנים" מאת מקס סימון נורדאו הוא אוסף מסות בביקורת אמנות שנכתבו בראשית המאה העשרים. החיבור טוען שלאמנות יש שליחות חברתית מהותית, דוחה את תפיסת "האמנות לשם האמנות", ומסביר שחברות מודרניות ודמוקרטיות זקוקות לאמנות המעניקה כבוד לעמל ומרחיבה את החיים הפנימיים שקוצצו בשל ההתמחות. הוא משלב תיאוריה עם מקרי בוחן חדים — מציירים צרפתים של ימי הביניים ועד פסלים ומציירים ריאליסטים מודרניים — כדי להראות כיצד שירתה האמנות את הדת, את השלטון, ויותר ויותר את הציבור, תוך ביקורת על זרמים אופנתיים המחליפים חידוש בתוכן. פתיחת החיבור מציגה טיעון פסיכולוגי והיסטורי נגד האסתטיציזם הטהור: האמנות המוקדמת (מציורי מערות ועד רישומי ילדים) עשויה לנבוע מדחף פרטי, אך עם התפתחות הציוויליזציה פונים האמנים אל קהלים, פטרונים וצרכים חברתיים. המחבר סוקר כיצד שירתה האמנות העתיקה, של ימי הביניים ושל הרנסנס את האלים, את השליטים ואת המוסדות; כיצד העבירו הביקורת המודרנית והתערוכות הציבוריות את הסמכות אל המבקרים ואל ההמון; ומדוע, בעידן תעשייתי של התמחות קיצונית, על האמנות להשיב שלמות וכבוד עצמי — בייחוד בהאצלת העבודה ולא בהתבוססות בריאליזם קודר. הוא מציע "אמנות סוציאליסטית" המעוררת רחמים כלפי המנושלים והערצה לעמל הכנה, ומדגים זאת בקריאות חיות של הכורים, הנפחים והקוצרים של קונסטנטן מונייה (תוך ציון כמה כשלונות), ומקשר זאת לכובד המוסרי של מילה. מסה עוקבת מנתחת את הסגנון כמתח בין בנייה (תועלת) לקישוט (מותרות), משבחת עיטור אורגני עשיר במשמעות ומבקרת חיקוי חסר מחשבה ואופנה "סצסיוניסטית" נגזרת. הפתיחה חוזרת אז אל אמני צרפת של ימי הביניים, מערערת על המיתוס שהאמנות הצרפתית רק העתיקה דגמים פלמיים או איטלקיים, מדגישה נטורליזם בציור שמקורו בכתבי יד, את גדולתם של פוקה ושל אמן מולן, ואת הריאליזם העדין, הפרוטו-מהפכני, החבוי בסצנות קודש, לפני שהיא פונה לסקר של מאה שנה שמתחיל להעריך מחדש ציירים מן המאה השמונה-עשרה מול פוליטיקת הטעם.
