La tragedia della pace : Da Versailles alla Ruhr
על הספר
«טרגדיית השלום: מוורסאי ועד הרוהר» מאת גוליילמו פררו הוא אוסף של מסות פוליטיות וניתוחים היסטוריים שנכתבו בראשית המאה ה־20. היצירה בוחנת את ההסדר האירופי שלאחר מלחמת העולם הראשונה, וטוענת כי קריסתן של המונרכיות הישנות הותירה חלל של לגיטימיות, שהתמלא בכוח גולמי, ביצרים עונשיים ובמטרות סותרות. היא מנתחת את ועידת ורסאי באמצעות נושאים כגון פיצויים, פירוק נשק, שינויי גבולות וההבטחה שנולדה מתה של חבר הלאומים, ומעמידה את האידיאליזם של וילסון מול פוליטיקת הכוח של קלמנסו. מוקד הספר, ככל הנראה, הוא האופן שבו שלום שנעשה ללא עקרונות ברורים עלול להנציח את הסכסוך מצרפת ועד הרוהר. פתיחת היצירה מציגה את התזה של פררו: המלחמה הסתיימה בחורבנו של הסדר המונרכי באירופה, אך המנצחים, שהונעו מטינה ומ״כימרה של כוח בלתי מוגבל״, לא הצליחו להחליפו בעקרונות איתנים, ובכך הותירו לכוח לשלוט במקום שבו מתה הסמכות. ב״הכידונים והרעיון״ הוא מכנה את המלחמה ״מיליוני כידונים המחפשים רעיון״, ומזהיר כי הבטחות 1848 שבות ומופיעות בצורה מעוותת, וכי השלום יהיה תוהו ובוהו אם לא ייבנו מחדש מוסדות וגבולות. הוא מבקר את הסתמכותו של קלמנסו על חימוש ועל בריתות במקום על ערבויות בינלאומיות אמיתיות, מפקפק בקיומה של רביעייה יציבה כלשהי, וקורא לכך שהעט יחליף את החרב. בדיווחיו מפריז הוא מציין את האובססיה לפיצויים, את הבבל של המטרות המתנגשות ואת הסכנה שבפירוק נשקה והשפלתה של גרמניה, תוך המצאת מדינות חיץ וגבולות שאין להם הסכמה. הוא מכנה את אמנות המדינות האירופית ״ילדות חדשה״, מציב את הלגיטימיות המפוכחת של וינה מול האלתור הנפוליאוני, נוזף באירופים על ציפייתם ל״ניסים״ אמריקניים בלתי פוסקים, וחותם את הקטע הפותח הזה בהצבעה על הפרדוקס של הנעדרות הגדולות — רוסיה וגרמניה — שצלן שולט בשלום.
