The public library
על הספר
"The Public Library" מאת ארנסט איי. בייקר הוא חיבור על תולדות הספרייה, מדיניותה ופרקטיקתה, שנכתב בראשית המאה העשרים. הוא בוחן את עלייתן ואת תפקידן של הספריות הציבוריות בבריטניה, וקורא לשילובן בחינוך מבוגרים ולתיאומן למערכת לאומית. בהסתמך על ההיסטוריה ועל הפרקטיקה בת־זמנו הוא מגדיר מה צריך לכלול שירות ספרייה ציבורית שלם — מעבודת השאלה ועיון ועד שירותים לילדים, לשטחים כפריים ולתחום הטכני — וכיצד חייבים הממשל והמימון להסתגל. פתיחת הספר מציבה טון רפורמיסטי: לאחר שהיא מציינת שהחקיקה האחרונה מנעה קריסה כלכלית אך השאירה יעדים גדולים יותר בלתי מוגשמים, היא קוראת לתאם ספריות עירוניות וכפריות לשירות לאומי חסכוני, ומבקרת כמה מעט העריכו הסוציולוגים את הספריות. אחר כך היא משרטטת את התנועה מן העזרה העצמית שאחרי ווטרלו וממכוני המכונאים דרך חוקי יוארט ההיתריים, ומדגישה את סנגורו של אדוארד אדוארדס, את ההתמקדות המוקדמת במוזיאונים, את הוויכוחים על מיסוי ועל ידע "מסוכן", את האימוץ העירוני הבלתי אחיד, את הפילנתרופיה (ובעיקר קרנגי), ואת מגבלת שיעור הפני המשתקת. הנרטיב מראה כיצד חוקי איחוד והוראות סקוטיות שיפרו את המצב אך השאירו את הספריות מבודדות מבתי ספר ומסוכנויות חינוך אחרות עד שוועדת החינוך למבוגרים לחצה לשינוי; חוק מאוחר יותר ביטל את תקרת השיעור ואיפשר מערכות כפריות מבוססות מחוז, אך רפורמות מבניות עמוקות יותר נדחו. במעבר לפרקטיקה מנגיד הספר שירותים מתקדמים עם שירותים שטחיים, ואחר כך מגדיר את ייעוד ספריית ההשאלה, את המעבר לגישה פתוחה, את ערכן של סניפים על פני נקודות מסירה בלבד, ואת ההשאלה הליברלית לעידוד לימוד רציני על רקע מחסור כרוני בספרים. הוא מתווה את כלי ספריית העיון ואת תפקידיה, מציין אוספים מיוחדים מקומיים, ומתייחס לעיתונים ולכתבי עת כאל "היסטוריה שוטפת", שראוי לאצור אותם לצד חומרי עיון מהיר כדי לטפח אזרחות מושכלת. הוא תומך בחדרי לימוד, בחללי כיתה קטנים, וחשוב מכול — במחלקות ילדים איתנות על פי מיטב הדוגמאות האמריקניות, כפי שממחישה ספריית הנוער בקרוידון בהרצאותיה, בסיפור סיפורים, בהכשרה במיון ובעבודה צמודה עם בתי ספר. הפרק נסגר בהצגת הצורך בשירותי ספרייה מסחריים ותעשייתיים, ומבשר טיפול מפורט שיבוא בהמשך.
